את השם מאי רופ אתם עוד לא אמורים להכיר, מדובר בשחקנית שנמצאת בתחילת שנה ג' של לימודי המשחק בבית הספר יורם לוינשטיין. אולי את אבא שלה – דני רופ אתם מכירים בתור החזאי מפורסם, אבל חשוב לה להבהיר שהיא עומדת בפני עצמה והיא לא רק הבת של. הכירו את הכוכבת החדשה של עולם המשחק.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• השתתפו בפעילות שלנו ותזכו בכרטיסים ובערכות פסטיגל!
• גאים בה! הצצה לסרט ההוליוודי של שירה האס
• פרסום ראשון: אשלי ותובל ינחו בערוץ הילדים

"הייתי ילדה מאוד קיצונית ברגשות שלי"

"האהבה לתיאטרון התחילה לי מגיל מאוד קטן" משתפת אותנו רופ הצעירה, "כבר בגיל חמש עשיתי הצגות עם בנות דודות שלי. כותבת הצגות, מכינה כרטיסים למשפחה, עובדת עליהן שעתיים במרתף עם סבתא שלי וקוראת לכולם. תמיד בת דודה שלי הייתה מבריזה לי שנייה לפני מפחד קהל והייתי עושה דרמות ואז היו אומרים לי תשמרי את הדרמות לבמה.

יש הצגה שראית וזכורה לך, שנתנה לך השראה למקצוע?
"לא, הייתי רואה הרבה סרטים בתור ילדה, מה שממש נתן לי את החותמת ראיתי בגיל 8 את "אמלי", פשוט התאהבתי בדמות שלה ורציתי להיות היא, וגם יש שם בסרט ילדה שחקנית שמשחקת אותה בצעירותה, וכמה שהדמות הזאת מוזרה אני הצלחתי לראות שם את עצמי".

"אמלי" עזרה לך בהופעות האלה שהזכרת קודם?
"אני חושבת שהדרייב שלי בא מזה שהייתי ילדה מאוד דרמטית, טעונה ומאוד קיצונית. גם אם הייתי שמחה. תמיד הייתי אובר שמחה ומאושרת ואם הייתי עצובה או כועסת הייתי בוכה וצורחת. הייתי ילדה מאוד קיצונית ברגשות שלי, אז הייתי משחררת את זה ומוציאה את זה".

אז חוץ מההופעות בבית מה הספקת לעשות בקריירה היחסית קטנה שלך כשחקנית?
"האמת היא שאני ממש טרייה, אני לא הספקתי לעשות כלום. אני סיימתי תיכון והתגייסתי לצבא ושירתתי בכלל במודיעין והשירות בתחום שלא קשור לתיאטרון גרם לי להבין שזה כן מה שאני רוצה לעשות. יצאתי מהצבא והחלטתי שאני מתחילה עכשיו ולא מבזבזת זמן והחלטתי שאני רוצה ללמוד ולהתפתח ונרשמתי למכינה של שמונה חודשים של תיאטרון כי לא יכולתי להירשם לתלת שנתי כי כבר עבר המועד. איך שנפתחו האודישנים הלכתי והתקבלתי ליורם (לוינשטיין) והתחלתי עם המון המון פאשן והמון תשוקה ורצון להתפתח וללמוד. אנחנו בדיוק התחלנו החודש את השנה ומתחילים לראות את הסוף אחרי שנתיים מאוד מפותלות עם עבודה מאוד קשה. שנה ג' זה המאני טיים, מעלים הצגות".

"זו הצגה שפותחת את המחשבה ואת הלב"

אז אפרופו מעלים הצגות, את עכשיו בהכנות להצגה.
"אנחנו עובדים עכשיו מאוד קשה על הצגת ילדים שהיא גם הפקה לכל המשפחה. הצגה שגם ההורים יוכלו לבוא ולהנות וגם שהילדים והנוער יראו ויתחברו לזה. לא כמו כל ההצגות שמדברות רק לילדים וההורים ישנים או עם האייפונים. זו הצגה מקסימה ומרגשת ומלאה בתמימות ובקסם. אנחנו מאוד נרגשים לקראתה ורוצים שכולם יבואו לראות את הדבר הזה".

סיקרנת! מה יש בה שהופך אותה לכזו?
להצגה קוראים "ג'ונאם". ג'ונאם זה השם של הכלב שאותו אני בעצם משחקת, שזה גם כן אתגר בפני עצמו. זה סיפור על אבא וילד שהילד הוא בן להורים גרושים, הם מאמצים את הכלב ג'ונאם שמגיע אליהם הביתה דרך חברה של הילד – נורית, והכלב בורח. הם יוצאים למסע אחריו כדי להבין מה הוא מחפש והם עוברים דרך כל הבתים שהכלב עבר ברחבי תל אביב כדי להבין מה הכלב רוצה. היופי שבדבר הוא שהכלב מספר דרך נקודת מבטו את כל הסיפור ואת כל מה שהוא עבר יחד עם הקהל. בדרך גם הכלב וגם האבא והבן עוברים שינוי ביחסים שלהם ומבינים מה המשמעות של לא לוותר ושל חיים אחרים ומה המשמעות של בית ושל מקום משלך ושל נחישות. זה בעצם סיפור על כלב רחוב שכל מה שהוא רוצה זה לחזור הביתה. אז מה זה הבית הזה? מה ההגדרה של בית? זה חיפוש אחר המשמעות של בית ואני חושבת שזה משהו שכולם יכולים להתחבר אליו. הבית הוא איפה שהלב שלי נמצא ולא המקום המוחשי בו אני גר".

את מתארת פה הצגה שאפילו שמופנת לילדים, כוללת בתוכה הרבה רבדים של הבנה.
"זו לא הצגת 'אגדודו' כמו שאומרים, זו הצגה שיש לה מסר ותוכן. הדמויות מאוד צבעוניות והכלב נחוש שחבל על הזמן, שלא שם על אף אחד והולך בדרך שלו ופוגש בדרך המון המון דמויות צבעוניות. הנראות של זה מאוד צבעונית אבל המסרים חשובים וכל אחד יכול להתחבר אליהם. בין אם זה ילד בן שש, נער בן 12 או ההורים שמסתכלים על זה ורואים את עצמם, בין אם זה תהליך גירושים ובין אם לא תהליך גירושים. זה מעבר לזה. הרבה אנשים באו ואמרו לי מאז שראיתי אותך עושה את זה אני כל הזמן חושב על מה הכלב שלי חושב ואיך הוא מסתכל על הדברים. זו הצגה שפותחת את המחשבה ואת הלב".

זה דומה בעלילה למין המשכיות לסרט שיצא השנה – החיים הסודיים של חיות המחמד.
"כן, כן! כשזה יצא המשפחה שלי ראתה את זה ואמרה לי 'את חייבת ללכת לראות את זה'. האמת שעוד לא ראיתי את הסרט. אני נורא נורא רוצה לראות אותו. זה נחמד לראות איך החיה מסתכלת על הדברים ואיך היא רואה את הדברים לעומת איך אנחנו חושבים שהיא רואה את זה. אנחנו חושבים שהיה נורא טוב לה שלא הפסקנו ללטף אותה ולסחוב אותה ובעצם זה עצבן אותה".

מעניין לדעת, איך את נכנסת לדמות של כלב?
"אני חושבת שאם אני מסתכלת אחורה עבדתי על זה בשני רבדים. היה את הרובד של הכלב, הרובד הפיזי והקולי של למצוא ולחפש תנועות גוף וקול, נביחות שיגרמו לקהל לקבל אותי בתור כלב. ישבתי וצפיתי שעות בסרטונים של כלבים רצים, משחקים, בוכים, נובחים, כלבים אחרי מקלחת. עשיתי גם המון נסיונות בזמן החזרות. והרובד השני הוא באמת הרובד של האנושיות שבכלב הזה. הטקסטים שהוא מעביר זה טקסטים אנושיים. הוא מדבר ומספר על כל מה שהוא עבר, זה באמת להבין איך אני מתנהגת בכל מיני סיטואציות שונות ואיך אני מעבירה לקהל בצורה הכי טובה את מה שהכלב הזה הרגיש. ולא דרך איזה חיה מצויירת שעושה שטויות אלא באמת להעביר לקהל איזשהו רגש. אז שילבתי את הרובד הפיזי של התנועות והקול עם הרובד של הרגשות והאנושיות. וכשהשילוב קורה אז מתחילים להרגיש שמחזרה לחזרה זה רק הולך ומתפתח ומשתכלל".

ויצא לך כבר לעשות הצגות או שאת לפני ההצגה הראשונה?
"העלינו את ההצגה הזאת בתור תרגיל בסוף שנה ב'. ההצגה הזאת חוותה קהל של משפחות ושל הבית ספר שלוש פעמים בתור תרגיל. בגלל שהתגובות היו כל כך מרגשות וטובות ובגלל שהבית ספר באמת אהב את ההצגה וראה את הפוטנציאל שלה הוא החליט להעלות אותה כהפקה בשנה ג'. חזרנו לעבוד על זה ולפתח ואנחנו מעלים את זה עכשיו לקהל הרחב מה-19 עד ה-26 לחודש, ואז ההצגה עולה שוב פעם בחנוכה".

"אני הרבה יותר מחושלת ומחוספסת"

בעקבות לימודי המשחק, יש לך עכשיו יותר רוגע פנימי בקשר לעתיד במקצוע?
"בטח, זה ידוע שמאוד קשה להיכנס למקצוע הזה, לעשות את פתיחת הדלת הראשונה. אני בטוחה בעצמי ויודעת שאני אהיה מוכנה בסוף שנה ג' לצאת החוצה ואני יודעת שאני רכשתי את כל הכלים שאני יכולה לרכוש. אני לא חושבת שאני אי פעם אפסיק ללמוד גם אם זה לקחת קורסים כי זה משהו שאני מאוד אוהבת אבל אני מרגישה יותר מוכנה וכבר יותר רוצה לצאת החוצה".

תחום המשחק, כמו שאמרת זה תחום נוקשה, יש בו הרבה מתחרים, יש הרבה פעמים שתשמעי 'לא'. יש משהו ששומר על המוטיבציה שלך בדיוק ברגעים כאלה?
אני חושבת שכשמבינים שה'לא' הזה הוא חלק מהמקצוע, אז באיזשהו מקום משחררים את זה. צריך לדעת שה'לא' הזה שמגיע אלייך זה לאו דווקא בגלל שאתה לא מוכשר או לא מספיק טוב אלא בגלל שלשם זה לא התאים, זה לא אומר שאתה לא תתאים למקום אחר. ואם אני לא אהיה מוכנה לשמוע 'לא' וליפול עד שבסוף זה יצליח אז אני לא אחזיק במקצוע הזה. וזה נראה לי מה שמחזיק אותי".

האם בכל זאת יש תחומים שאת מסתכלת גם עליהם בעתיד, אולי מאחורי הקלעים או שבכלל לא קשורים לבמה?

"אני קודם כל מאוד אוהבת לשחק, אבל אני גם מאוד אוהבת להתעסק בכל מה שקשור למאחורי הקלעים במובן הזה שאני אוהבת לכתוב וליצור ולזוז ולעשות הרבה דברים שגם עליהם אני לא אוותר ושאני חושבת שהם חלק מאומנות התיאטרון באופן כללי. הגוף שלך, הרגשות שלך והמוח שלך משמשים אותך לכל כך הרבה דברים שאתה רוצה להוציא אותם החוצה. אז אם זה בריקוד ואם זה בכתיבה ואם זה במשחק מול קהל או מצלמה. אני חושבת שזה פשוט דבר כל כך רחב שהמון דברים מעניינים אותי בתוך הדבר הזה. במסגרת הבית ספר אנחנו גם מלמדים תיאטרון לילדים עם מחלות נפשיות ואני נהנת מזה וזה נותן לי המון, כל שיעור שם אני יוצאת אחרת וזה גרם לי להבין הרבה דברים על עצמי, מה זה עושה לי לשבת ולהעביר לאנשים אחרים את הכלים שקיבלתי ועדיין מקבלת ולהסתכל כמה טוב זה עושה להם, זה משהו שמספק לי הרבה הנאה ומרגש אותי".

"אני מחכה כבר לרגע שאני אוכל להוכיח את עצמי ובגדול"

למאי יש גם קשר משפחתי לאיש שאתם כל יום רואים על המסך שלכם (בערב ולעיתים בבקרים) במסגרת שידורי החדשות בתור החזאי המוכר ביותר בישראל. אך מאי לא נותנת לזה להיות הטייטל שלה ומבינה שהיא צריכה להראות שהיא פה בזכות עצמה.

את מקבלת הערות מאנשים בגלל שאבא שלך מפורסם?
"כל הזמן, זה לא עוזב אותי, לטוב ולרע. זה מעסיק אנשים".
ואת שומעת תגובות מאנשים שאבא סידר לך?
"אני לא שומעת את זה כי זה לא קורה. מראש אמרתי לאבא שלי שאני לא רוצה התערבות הוא גם הרגיש ממני שזאת אני, זה שלי, אני עושה את זה בדרך שלי ואני לא רוצה שיפתחו לי דלתות בגלל השם של אבא שלי. אני רוצה לעשות הכל בעצמי ולהוכיח את עצמי לטוב ולרע, זה מאוד מאוד חשוב לי. גם בגלל שזה דבר שרודף אותי אני מרגישה שאני כל הזמן צריכה עוד יותר להוכיח וזה עוד יותר דוחף אותי. המקום הזה של להוכיח שאני לא רק. עם כמה שאבא שלי הוא איש טלוויזיה והוא חזאי והוא איש ידוע, אני שחקנית וזה לא קשור להיותו חזאי ואיש טלוויזיה. אני אעשה את הדרך שלי ואני אלך בה לבד בכל הכוח ואני אעבוד קשה ואני עובדת קשה בשביל עצמי. זה הכי חשוב, כי אני תמיד אשמע 'זה בגלל שאבא שלך מפורסם' ואני מחכה כבר לרגע שאני אוכל להוכיח את עצמי ובגדול ושאף אחד לא יגיד את זה יותר".

במבט לאחור, את מרגישה שהוא כן הכניס אותך לתחום פיזית או מנטלית?
"בתור ילדה הייתי מגיעה איתו לעבודה והייתי רואה אותו עומד מול המצלמה בביטחון הזה ובחופש הזה, גם אם זה בארבע דקות בסוף המהדורה או רואה אותו מנחה או מתארח בתכניות, הייתי הולכת אחריו לכל מקום ומתרגשת בשבילו ורוצה להיות שמה במקומו בדבר הזה. אז אני בטוחה שזה שגדלתי הרבה פעמים באולפנים, פיתח לי איזשהו רצון עוד יותר גדול לעשות את זה. הוא מאז ומתמיד מאוד תמך, גם המשפחה שלי הבינה שזאת הדרך שלי מגיל מאוד קטן. כל כך הרבה התעסקתי בזה ואהבתי את זה שלאף אחד לא היו שאלות אף פעם. אמא שלי מרצה לקולנוע ומלמדת תקשורת וגם ראיתי המון סרטים מגיל מאוד קטן בזכות זה ואני בטוחה שגם זה מאוד פיתח אותי ונתן לי את החשק".

אז בעצם משני הצדדים יש לך זיקה לתחום.
"נכון, אמא שלי יותר מהפן ההוראתי ואבא שלי יותר מהצד המעשי אבל שוב, אף אחד מההורים שלי הוא לא שחקן וזה משהו שהוא שלי. זה מפה ומפה אבל בסוף זה החלומות, התשוקה והכישרון שלי ואני בטוחה שהיו המון דברים לאורך הדרך שדירבנו אותי והמשפחה שלי תמיד הייתה בעדי ואף פעם לא שמה לי רגליים וזה נתן לי את הדרייב וגרם לי לחשוב ששום דבר לא יכול לעצור אותי".

"אני רק מקווה שהשיקולים נעשים על פי כישרון"

ושוב משבצת התלמידה: בזמן האחרון יש תלמידי משחק שמגנים תופעה של אנשים שעושים מין קיצור דרך לתחום המשחק ובאים דרך הריאלטי מבלי ללמוד משחק באמת. יש לך דעה בעניין?
"כן. אני חושבת שצריך לעשות את הדרך הזאתי וללכת וללמוד משחק. כאן בבית ספר יש אנשים שיצאו מתכניות ריאליטי והם באו ולמדו משחק. וכל עוד אתה לוקח ברצינות את מה שאתה עושה ואתה רוצה להגשים את החלום שלך אתה תעשה אותו. אני כן חושבת שיש פריצות במקום הזה בתעשייה ואני יכולה להבין את האנשים שמרימים על זה גבה. אני גם יכולה להבין מצד שני את האנשים שמנסים להגשים את החלום שלהם וכשנפתחת להם דלת הם קופצים על ההזדמנות. אני יודעת שאני בחרתי את הדרך שלי ולי זה מה שטוב וכל אחד עושה את מה שטוב לו.

אני רק מקווה שהשיקולים נעשים על פי כישרון ולא לפי רמת ה'סלב' שהבן אדם נמצא. כי יכול להיות שבן אדם יצא מתכנית ריאליטי והוא מוכשר וזה בסדר אבל התהליך הזה של לימוד משחק הוא מאוד משמעותי ומפתח ואין ספק ששחקנים שעברו שלוש שנים בית ספר למשחק וקרעו את התחת שלהם יום אחרי יום והולכים לאודישנים ונלחמים על המקום שלהם על המקצוע שהם רכשו כועסים. זה מכעיס כשמסתכלים על הקיצור דרך הזה אחרי שאתה כל כך הרבה זמן עובד קשה כדי להגיע לאן שאתה רוצה להגיע וכדי לממש את הכישרון שלך, אז אני יכולה להבין".

יש איזשהו מסר שאת מבקשת להעביר בעזרת המשחק?
"אני חושבת שזה לא מתבטא במשהו אחד ושבכל חומר שאתה נתקל בו או יוצר אותו, אתה תמצא איזה מסר חשוב לך ומה אתה רוצה להעביר. יש לי דעות על המון המון דברים ואני רק מקווה שיתנו לי את כמות ההזדמנויות הזאת לבטא את כל המסרים ואת כל מה שיש לי להגיד על החיים והעולם ואת התחושות שלי על כל דבר. בכל חומר שנוגעים בו אפשר למצוא מקום שאתה מתחבר אליו, שמתסכל אותך, שיש בו מסר שאתה רוצה להעביר. יש לי הרבה מה להגיד אני מקווה שתהיה לי האפשרות לומר את הכל. אני בן אדם עם הרבה דעות".

אז מה התחזית לעתיד?
"להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת עם הרבה חום, שמש. וברצינות, תמיד לעשות את מה שאני אוהבת, תמיד להמשיך לשחק וליצור ולהנות ולעבוד קשה ולהרגיש מסופקת ממה שאני עושה, זאת התחזית שלי. כל עוד אני יכולה".

ומילה לסיום?
אני בעיקר רוצה שיבואו לראות אותנו, שמעבר לכל המילים שמדברים מאחורי המסך או על דף שיבואו לראות מה אנחנו עושים בבית ספר בתיאטרון. שאנשים יבואו לראות הצגות בסטודיו שלנו. גם אנשים שלא רואים הצגות בדרך כלל שיבואו לראות ולהיחשף. יש הצגות שלא יוצאות החוצה מהבית ספר ואני חושבת שזה מאוד חשוב לבוא לראות את השחקנים הצעירים עושים את מה שהם אוהבים ובשביל הקהל.