עוד מישהו שם לב שבזמן האחרון אין כמעט סרטים חדשים בקולנוע? בוודאי ששמתם לב. נכון שכמעט בכל שבוע יוצא סרט חדש, אבל אם נודה באמת רוב הסרטים שעלו על המסך הגדול השנה היו מעין סרטי המשך - לייב אקשן, החייאת קלסיקות, רימייקים. בכל מקרה, "חדשים" הם לא היו. מה הבעיה? הרי אנחנו בפרוגי היינו הראשונים להתלהב מ"מוצאים את דורי" ולפרגן ל"ספר הג’ונגל" (בגרסת הלייב אקשן). ובכן, הבעיה היא שבשנה הנוכחית, תעשיית הקולנוע בקושי הביאה לנו סרטים חסרי תקדים - מקוריים, חוצי גבולות, כאלה שבאמת "פותחים את המוח" ואשכרה מחדשים.

מצד שני, האנשים היחידים שאנחנו יכולים באמת להאשים זה את עצמנו, הקהל. אנחנו בסופו של דבר אלה שמניעים את תעשיית הקולנוע להגזמה בסרטי המשך עם הכמיהה הבלתי נגמרת שלנו לעוד מן המוכר. אנחנו נעשים יותר ויותר צרי אופקים, ומוכנים באמת לתת צ’אנס לדברים חדשים לעיתים הרבה פחות קרובות מפעם, כי התרגלנו למסוכמות ולדברים מסוימים בקולנוע בשנים האחרונות. אם סרט חדש נראה קצת שונה ממה שאנחנו מכירים, אנחנו ישר פוסלים אותו. בהכללה מוגזמת למדי אני יכולה להגיד שלרוב לא נלך לקולנוע לראות משהו שחדש לנו, אלא נעדיף ללכת לסרט שאנחנו כמעט בטוחים שנאהב. ברור שיש גם פן טוב בלא לקחת סיכונים לפעמים, אבל ככה אנחנו לא באמת מאפשרים לתעשייה להמציא את עצמה מחדש ולא יכולים לצפות ממנה לעשות זאת.

זה משפיע על כל דבר. על תעשיית הטלוויזיה, על התעשייה בארץ. קחו לדוגמא את "גאליס", שמשכה את עצמה לעוד ועוד עונות. אפשר להתווכח על הטיב של ההחלטה הזו, אבל אי אפשר להתווכח על כך שכמות העונות שנעשתה לסדרה היא לחלוטין בלתי רגילה. זה מצביע על מגמה חברתית אצלנו, מגמה של חוסר רצון בשינויים ומנגד התמכרות למוכר. השאלה שנותרה היא האם המין האנושי תמיד היה ככה, ולדעתי, התשובה היא ממש לא. ההוכחה לכך היא תקופת הזוהר של סרטי האנימציה בתחילת שנות האלפיים - בה כל כמעט סרט אנימציה חדש, בעיקר מבית דיסני או פיקסאר, סחף אחריו ביקורת שסברו שהוא גאוני והשאיר את המורשת שלו שנים רבים אחר כך. בשנים האלו, שתי החברות כמעט ולא ייצרו סרטי המשך - היום, זה כמעט כל מה שהן עושות. מתי הפכנו לכל כך מקובעים?

אפשר גם להסתכל על זה פשוט כחוסר יצירתיות שנובעת מהכותבים. זו בהחלט יכולה להיות עוד סיבה. הם בסופו של דבר "מאחורי" הסרטים. אך כאמור, הם מושפעים מאיתנו, מהרצונות שלנו, וממה יביא יותר רייטינג - מה שמביא אותם כנראה להבנה שהם צריכים ללכת לכיוון מוכר כדי לשבור את הקופות. אז כן, סרטי לייב אקשן זה סבבה לגמרי, וגם סרטי המשך נוסטלגיים שחיכינו להם המון שנים, אין בזה כל רע - אבל אם מסתכלים טוב, אפשר לראות שכבר בקושי מחדשים בקולנוע וזה באמת חבל. אותם פורמטים, אותן קלישאות אמריקאיות, אותם הסיפורים, אותה גברת בשינוי אדרת. כל מה שאני אומרת זה שלא יזיק לנו קצת לפתוח את המוח שלנו לכיוונים חדשים, וזה בא מאחת שלא סובלת שינויים. 

אם יש מי שחושב שאני הוזה, ובטוח יש, ארצה לציין שבשנת 2016 בלבד יצאו לאקרנים כמעט 40 סרטי המשך מהקטגוריה הפופולרית ביותר, שכוללים בין היתר את: “מוצאים את דורי”, “עידן הקרח: מסלול התנגשות”, “סטארטרק: אל האינסוף", “מכסחות השדים”, “שכנים 2”, “אליס מבעד למראה”, “אקס מן: אפוקליפסה”, וזה רק על קצה המזלג. מה שאומר שעד כה, בחישוב מהיר של סטטיסטיקה - יצאו בערך שלושה סרטי המשך גדולים לחודש. כמעט אחד בשבוע. זה המון. רק בשביל קנה המידה, בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 (2005-2010) המספר הזה נשק בקושי ל-20 בשנה, חצי מהכמות.  

מה עושים? אם רק הייתי יודעת איך לשנות את התעשייה עצמה, כבר הייתי עושה את זה. אבל אני כן יכולה להגיד שהשינוי מתחיל בנו, במיוחד בתקופת הנעורים שהיא תקופה של כל כך הרבה שינויים - תיפתחו לדברים חדשים. זה אולי נשמע כמו קלישאה, ואולי זה גם באמת, אבל לדעתי זה גם שווה את הניסיון. אל תיפסלו דברים מיד. בואו לא נתמרמר על המצב הזה - אלא פשוט נפסיק להיות כאלה צרי אופקים. זה לא קל, ממש לא. אבל לפעמים צריך לתת צ’אנס גם לדברים שאנחנו לא אוהבים, שונאים או פשוט לא מתחברים אליהם. יש סיכוי שמידי פעם תרוויחו מזה, ואני יכולה להבטיח שתמיד תלמדו דברים חדשים. בואו ניפתח לכיוונים חדשים. בואו נתחיל את השינוי הקטן הזה, אצלנו - במוח “הקטן” והבודד שלנו.