השבוע פגשתי במקרה ברחוב, מישהי שהייתה חברה שלי בבית ספר. בתחילת הצבא עוד שמרנו על קשר אבל עם השנים החברות לאט לאט התמוססה לה. הפגישה המפתיעה הייתה משמחת ומביכה בו זמנית... מצד אחד זה היה מעניין לשמוע איפה היא גרה, במה היא עובדת, על הבחור שהתחתנה איתו וכמובן שאי אפשר היה להימנע מכמה רגעי נוסטלגיה שחלקנו לגבי ימי החטיבה בבית ספר עמל בנהריה. מצד שני, היו בשיחה כמה שתיקות מביכות, רגעים שלא ממש ידענו מה לומר או איך להגיב וחיוכים שמסתירים בתוכם פאניקה מהמצב המעניין שנקלענו אליו.

עוד בערוץ הסטייל של פרוגי:

• לא רק בגדים: "Adika" נכנסת גם לתחום הביוטי
• ביזנס ופלז'ר: ניבר מדר וגפן ברקאי צמודים בצילומים
• קווים מטושטשים: הפקת אופנה עם פריטים מהארון הגברי

כשנפרדנו הרגשתי את הלב שלי דופק והאדרנלין היה בשיא כאילו הרגע סיימתי שידור חי. איך יכול להיות שהבחורה שהרגע נפרדתי ממנה לאחר שיחת חולין מסורבלת מעט, הייתה במשך כמה שנים מחיי אחד מהאנשים הכי קרובים אלי בעולם? כזאת ששיתפתי אותה בכל מצוקה שהייתה לי מקטנה ועד גדולה, שבכיתי יחד איתה כשברקע האלבום הכפול של אביב גפן, שהיה לנו את הסלנג והצחוקים שלנו, החלפנו בגדים, החלפנו פתקים בשיעור וידענו לקרוא זו את מחשבותיה של זו משני הצדדים של הכיתה.

ואילו עכשיו היא כמעט זרה לי. אני יודעת עליה פחות מאשר על מוכר הפרחים שצמוד לבניין שלי. לפעמים החיים מתגלגלים בצורה מאוד משונה... יש לי צביטה קטנה בלב כשאני נזכרת בתוכניות שתכננו ל"מתי שנהיה גדולות". כמובן שהיינו בטוחות במאה אחוז שנהיה שכנות (ברמה כזאת שנעביר בגדים על חבל כביסה בין החלונות שלנו), נעבוד יחד באותה עבודה כדי להיות צמודות זו לזו כל הזמן ובהמשך הדרך הילדים שלנו יהיו חברים טובים.

איכשהו החיים לקחו כל אחת לכיוון אחר והגעתי למסקנה שזה לגמרי בסדר כי יש חברויות לאורך הדרך שלא הצלחתי לשמר, אבל יש גם חברויות שבאמת הולכות איתו לכל החיים. חברויות של יותר מ-20 שנה (!!) כבר וגם שם יש תקופות שהחברות הדוקה יותר, יש תקופות של לבד ומה שחשוב זה שבלב אני יודעת שמדובר בחברות אמת. מה גם שעם כל הרשתות החברתיות היום, אפשר לא לראות מישהו שנים ובכל זאת לדעת עליו כל פרט ופרט. המיסתורין ואלמנט ההפתעה התחלפו בלייקים אבל לפגוש חבר ותיק ככה פתאום באמצע הרחוב - לזה אין תחליף.