יום העצמאות הוא החג שהכי מרגש אותי. עם כל הכבוד לטררם שעושה פסח או להכנות של ראש השנה, חג העצמאות ממלא את לבי בגאווה, שלפעמים קצת קשה להסביר במילים. מין תחושת שייכות כזאת, שמזכירה לי שעם כל הוויכוחים והרגעים הלא פשוטים - יש במדינה שלנו, בישראליות ובישראלים תחושת אחדות שאין בשום מקום אחר שגורם לנו להרגיש קרובים גם כשאנחנו רחוקים פיזית.

עוד בערוץ האופנה של פרוגי:

• בריח טוב: הבשמים של הכוכבות שאי אפשר לפספס
• אינסטה פאשן: לדין מירושניקוב חשוב לתרום למדינה
• תה וסבונים: כך תתמודדו ביעילות עם פצעונים בפנים

אני זוכרת שבבית הספר היסודי, כל כך חיכיתי לרגע שבו אגיע לכיתה ו' ואזכה להופיע ולהיות חלק מ"הדגלנים" בבית הספר בטקס יום העצמאות. הייתי הילדה השנייה הכי גבוהה בכיתה וכך נידונתי להיות לפני אחרונה במופע, אבל זה לא המעיט את ההתרגשות העצומה מלצעוד עם הדגל ולנופף ימינה ושמאלה כשהמשפחה שלי בקהל. 

כל שנה בנהרייה הייתה לנו מסורת: לצפות בטקס בבית הספר "ויצמן" ואחר כך להמשיך לרחוב הגעתון המלא בדוכנים, פטישים, ספריי קצף ( פלוס החשש שתיקלע בטעות למלחמת קצף של ילדים ברחוב), לקנות צמר גפן מתוק, לאבד את החברים בין ההמון, להגיע לבמה המרכזית ולצפות במופע של "קולות עמל" ושל האומן האורח, למצוא את החברים שאיבדת ולצפות בזיקוקים המהפנטים.

החל מיום העצמאות של שנת 1998 נוסף עוד חלק מאוד משמעותי בשבילי ביום הזה. באותה שנה, כשהייתי בכיתה ח', הלכתי עם שתי חברותיי הטובות לצפות באותו טקס של הדגלנים (האחות הקטנה של חברה שלי בדיוק סיימה כיתה ו' והופיעה), הרחבה הייתה מלאה באנשים והחלטנו לעלות ולשבת על המקלט כדי לקבל תצפית טובה. ושם, פגשתי לראשונה את עומרי. גם הוא הגיע עם חברים וכך יצא ששתי החבורות שלנו תפסו יחד את המקלט.

הערב הזה התרחש דיי מזמן כמו שהבנתם, כך שאני לא זוכרת את כל הפרטים...אני כן זוכרת שהיה מצחיק והיה חיבור טוב בין כולנו עד כדי כך שאפילו צולמה תמונה מאותו ערב וזה לא מובן מאליו כמו היום ששולפים את הנייד ועושים סלפי. בזמנו היה עידן הפילם כך שזה דרש ממש מאמץ פלוס לבקש ממישהו שיצלם אותנו (ושלא נדבר על ההתקמצנות על כל תמונה כשיש רק 36 תמונות). מאותו ערב הפכנו לידידים ובהמשך כמובן לזוג:)

כך נוסף לי זיכרון מתוק, אפילו יותר מתוק מצמר הגפן, לחג הזה.