בקסטריט בק: "שעתיים של כיף, נוסטלגיה ואדרנלין"
"חזרנו במנהרת הזמן לימי הפוסטרים על הקירות" • ירדן הראל רקדה, זייפה וחזרה מזיעה אך מרוצה מההופעה של להקת הבנים מהניינטיז "הבקסטריט בויז".
לפני קצת יותר משלוש שנים התקבלה ידיעה שחיכיתי לה 20 שנה - הבקסטריט בויז מגיעים להופעה בישראל. עשרים שניות לאחר מכן וקבוצת הוואטסאפ של החברות מבית הספר רעשה וגעשה בהתלהבות כאילו אנחנו שוב בנות 14. חזרנו במנהרת הזמן לימי הפוסטרים על הקירות, הדפסת התמונות, רכישת האלבומים, תיאום חתונה עם ניק קרטר וכמובן שסיכמנו שאנחנו חייבות ללכת להופעה.
עוד בערוץ האופנה של פרוגי:
- אינסטה פאשן: הלוק של נואל ברקוביץ' עשה את העבודה
- ללכת על בטוח: הנעליים הטרנדיות לאביב 2018
- ברוח הטרנד: משקפי השמש הזעירים המגניבים של העונה
מסתבר שהיינו שאננות ולא הערכנו נכון את ההיסטריה הכללית. אנחנו ממש, אבל ממש לא, הגרופיות היחידות ששומרות אמונים כל השנים האלו ותוך חצי שעה אזלו כל הכרטיסים לפני שהספקנו לרכוש. השתדלתי להגיב בפרופורציה בהתאם לגילנו הנוכחי אבל בפנים, איך אומרים הבויז? קוויט פליינג גיימס וויט׳ מיי הארט. דיי מהר יצאה הידיעה שעקב הביקוש יוסיפו הופעות והפעם כבר הייתי מוכנה עם היד על המקלדת וריפרש כל עשר שניות. בשורה התחתונה, שרנו בשורה הראשונה כאילו אין מחר:) חזרתי הביתה צרודה ומרוצה.
הפעם, חזרתי להופעה רגועה יותר - כמו מי שהולכת לפגוש שוב חברים וותיקים (קצת חיה בסרט כן). הקדמנו קצת אבל במקום להידחס מקדימה נדחסנו בתור לתירס והפופקורן. דלית רצ׳סטר הרימה מהבמה עם שירי ניינטיז במיטבם, כולל הנמסיס בדימוס *NSYNC ולהקת פייב ואז, בתשע וקצת עלתה החמישייה כשברקע סרטון עם כל הקליפים שהייתי מקליטה באובססיה בזמנו. כל שיר בהופעה זרק אותי למקום אחר שהייתי בו בחטיבת הביניים ובתיכון ולפי המבטים בקהל, נראה שלא רק אצלי פעל הקסם הזה.
הבקסטריט יודעים את העבודה ושרים להיט אחרי להיט בלי לנסות כמעט חומרים חדשים שחלק נכבד מהקהל בטח לא מכיר. ונכון, הם כבר לא בני עשרים אבל הם באו לתת שואו של החיים וזה מה שחשוב.
ההפתעה הכי משמחת של הערב מבחינתי הייתה שיר מספר שלוש: גט דאון. השיר האהוב עלי מהתקופה שחרשתי על הדיסק היטמן7 ולא בוצע בהופעה שלהם לפני שלוש שנים.
הקטע ההזוי של הערב: ניק קרטר מנגב את הזיעה של החמישייה וזורק את המגבת לבחורה בקהל. כנראה שב-1998 הייתי מתעלפת, היום בא לי להשליך אותה למכונת כביסה.
שעתיים של כיף, נוסטלגיה, אדרנלין, זיופים, ריקודים הזויים ורק סטורי אחד (שזה אומר שהכי נהנתי בעולם). חזרנו הביתה מזיעות ומרוצות.
נתראה בהופעה הבאה!