להיות בברזיל זה לא משהו שאי פעם חלמתי עליו, בטח שלא דמיינתי שאהיה שם בזמן המונדיאל. החוויה לעלות על כר הדשא כדגלן, היא מדהימה, גדולה מהחיים ממש, וקשה לתאר במילים כיצד מרגישים כשיוצאים למגרש. אתה יוצא מתוך מנהרה לתוך 'רמקול' מפלצתי שבנוי מ-68,000 אוהדים שרואים רק אש בעיניים וכל מה שהם רוצים זה שהקבוצה שלהם תנצח, אבל קפצנו רחוק מדי בואו נחזור לשעות ספורות לפניי הטיסה.

שעתיים לפני היציאה מהבית לשדה התעופה, רציתי לרוץ עד לנתב"ג מרוב התרגשות. לא האמנתי שכבר הגיע היום של הטיסה. כל כך חיכינו לזה (הדגלנים והמשפחות) וזה הגיע, וזה קרה, וזה מה שלא היה יאומן. שזה כבר פה. אני לא סלב או אישיות מוכרת, אבל לצורך ההבנה כמה התרגשות וכמה רחוק אני גר משדה התעופה, אני שי זל ואני גר בכרמיאל, כלומר שעתיים נסיעה מהבית לנמל התעופה - כלומר יותר מידי לרף ההתרגשות שלי.

שי זל

לאחר ההמתנות הארוכות בשדה, עלינו למטוס ונחתנו באיסטנבול ומשם לסאו-פאולו, עיר המשחק שנכחנו בו. הטיסה גם הייתה מייגעת וארוכה  - בעיקר בגלל ההתרגשות, שזה קרוב, שהנה זה עוד רגע, ובטח שאף פעם לא טסתי למרחק כזה וכל כך הרבה שעות.

עוד במדור הספורט של פרוגי:

• ראקיטיץ חתם בברסה
• בית"ר: "סבלנות היא מילת המפתח"

לאחר 14 שעות טיסה מייגעות ו-40 דקות נסיעה באוטובוס, שהרגישו כמו נצח הגענו סוף סוף למלון, שם קיבלנו חדרים, זוגות-זוגות. עוד לפני העלייה לחדרים לקחו אותנו אל קומה מיוחדת, במיוחד עבור נבחרת הדגלנים של קוקה קולה, בה הקימו חדר עם כל מה שנרצה, מקרר שתייה עם מבחר גדול של משקאות שקוקה קולה הברזילאית משווקת ואיך אפשר לשכוח את השולחן כדורגל האגדי בו משחקים 4 אנשים בכל קבוצה.

מן הסתם שלא היינו רק על תקן "חופשים ונהנים", אלא גם טיילנו ונסענו למוזיאון הכדורגל שהוקם סביב מגרש הכדורגל הישן בסאו-פאולו. כאדם שלא הכי בקיא בכדורגל הוא מדהים. אז בטח ובטח לאותם כדורגלנים שהיו איתי במשלחת זאת הייתה חוויה מדהימה. כפעיל בתנועת "הכנפיים של קרמבו" הדבר שהכי ריתק אותי במוזיאון היה הניגשות לנכים, כל המקום מרושת ברצפה ובפסים בנויים ברצפה מחוספסים שיאפשר לעיוורים להנות מהחוויה במוזיאון וללכת בחופשיות בתוכו. זה אולי לא נשמע כזה דבר גדול, אבל בעיניי זה דבר באמת מדהים שכל מדינה צריכה להשקיע בו רבות. שימו את עצמכם בנעליו של אדם עיוור שרוצה גם ליהנות ולהמשיך בשגרה כאדם רגיל ובעזרת האמצעים המוחשיים במוזיאון גם אדם עיוור יכול לחוות את אותה חווית כדורגל שאדם רגיל עובר בביקור. וכן - גם עשינו שופינג, כי הרי אי אפשר לחזור הביתה בלי מתנות וממתקים.

ביום השני שלנו בעיר, ההתרגשות בשיאה, לא הצלחתי להירדם בלילה שגם ככה לא היה כזה ארוך כי היינו צריכים לקום בארבע בבוקר ושעה לאחר מכן לצאת לכיוון האצטדיון, אליו יצאנו בתיק הספורט שקיבלנו במתנה ובתוכו מדי הדגלנים האדומים ונעלי הכדורגל הגדולות, מלאים באנרגיות ונרגשים להגיע כבר לאצטדיון המפלצתי ולעלות על כר הדשא עם דגל נבחרת הולנד, ולייצג את ישראל מול מיליוני צופים בעולם.

מיד שהגענו עם האוטובוס לאצטדיון פתחנו את היום עם "סלפי" ישראלי שהביא כבוד הביתה. עמדנו בפתח העלייה למגרש רק מהריח והקור בחוץ התרגשנו כמו ילדים קטנים שהביאו להם סוכריה על מקל. עלינו על הדשא וכולנו ביחד צעקנו 'וואוו'. נדהמנו מכמות הכיסאות ומהגודל של המבנה המטורף הזה שלא להאמין שרק בעוד כמה שעות הוא יתמלא באלפי אוהדים צ'ילאנים והולנדים שהולכים להריע ולצעוק בכל הכוח את השירים הלאומיים שלהם לניצחון!

פשוט וואו

לאחר כמה חזרות כבר הרמנו את הדגל והיציאה למגרש הייתה מושלמת, ממש 'דגלנים' מלידה אפשר לומר, בשלב הזה האחראי עלינו מטעם FIFA אמר שאנחנו כבר מוכנים ויכולים לחזור לחדר ההמתנה שלנו. כמובן שהחדר היה מלא בכל טוב עם משחקים, מקררים ומוצרים שונים, אך למרות זאת העדפנו להישאר במגרש ולהמשיך ולהסתכל על הגודל ולדמיין מה שהולך לקרות בכמה שעות. זאת הייתה חוויה גדולה בשביל כולנו. ללא ברירה כהוראת המפקח חזרנו לחדר שלנו ובדרכנו לשם חשבנו מה יכול רק להשתבש בעלייה עם הדגל: "אולי הוא יעוף לנו מהרוח?" "שלא יהיה עקום", "אני מקווה שנגיע למקום המדוייק שאנחנו צריכים לעמוד בו ולהחזיק את הדגל"..

מרימים את הדגל

רגע השיא הגיע. כולנו נרגשים מאוד! יוצאים מחדר ההמתנה, שנמצא בקצה השני של האצטדיון והולכים לכיוון המנהרה. הליכה של חמש דקות שמרגישה כמו חמש שעות. עוד לפני הכניסה למנהרה אנחנו שומעים את עשרות אלפי האוהדים שואגים! השחקים כבר מסודרים בשני טורים מוכנים לעלייה, רובן, וואן פרסי, שניידר - כולם שם. אנחנו יוצאים מהחושך של המנהרה אל המגרש ונחשפת תמונה לא מציאותית. אנחנו נעמדים במקום על הדשא כמו גדולים אוחזים את דגל נבחרת הולנד האדירה בגאווה גדולה ויודעים כי את השליחות שלנו עשינו בצורה הכי טובה שיש. לאחר הדגלנות, עלינו ישר ליציע וצפינו עם כל יתר האוהדים במשחק המרתק - שיסתיים 2-0 להולנד.

ביום השלישי שלנו בעיר, עדיין ניסינו לעכל את כל מה שקרה ואת החוויה המטורפת שעברנו, כזו הנצרבת בזיכרון לעולמים. כהרגלנו כישראלים, חזרנו לעשות שופינג ולטייל בעיר המטורפת הזאת. אחד המחזות הקשים היו לראות בניין פאר המתנשא לגובה של 40 קומות שמתחתיו, במקום בו הביוב זורם ממנו החוצה, יש אדם עני שמתקלח באותם מי ביוב. בכיכר ליד אותו מבנה יש עיר אוהלים, לא אוהלי המחאה כפי שאנחנו מכירים מהארץ, אלא לכאלו שפשוט אין להם בית לישון ולגור בו.

סאו פאולו זאת העיר שאני אזכור שבה הייתה החוויה הכי גדולה שלי בחיים. חוויה שלא תחזור על עצמה כי פשוט לא תהיה עוד הזדמנות כזאת מדהימה. יומיים לאחר המשחק חזרנו לארץ בבטחה ובשלום יחד עם המזוודות שבהן כל המתנות והדברים מברזיל, אבל הדבר הכי חשוב היה ארוז בלב ובנפש, החוויה המדהימה הזאת עם האנשים שהיו איתי והפכו לחברים שלי לכל החיים.