תרשו לי להעיד על עצמי שאני בן אדם חברותי. כמעט מכל תקופה בחיים שלי רכשתי חברות שהולכות איתי עד היום. את הילה הכרתי בכיתה א' והתחברנו תוך כדי משא ומתן על אוסף המכתביות במסדרונות בית הספר, בצבא הייתי חלק מרביעייה שכינינו את עצמינו כוח פצ"ן (שירתנו בפיקוד צפון) ואנחנו נפגשות מאז אחת לחודש כבר 12 שנה ולצד סיפורים נוסטלגיים תמיד יש סיפורים מצחיקים ומרגשים. 

בטורים הקודמים של ירדן הראל:

• חדל כאוס: ירדן הראל עושה סדר בבלאגן, או לפחות מנסה
• ירדן ניסתה לעבוד מהבית, אבל נשאבה לבינג'
• מסיבת (כמעט) הפתעה: ירדן חוגגת יום הולדת

גם בזמן לימודי התואר הפכתי לחלק מרביעייה וההתמחות שלנו היא לבקר בכל המסעדות האיטלקיות והאסייתיות ברדיוס של תל אביב - כפר סבא ויש לי גם חברות מתחום הבידור, לפני ומאחורי הקלעים. הרבה פעמים אנשים שואלים אותי אם חברות בתעשיית הבידור היא חברות אמיתית ואיך אפשר לקיים חברות כשאת וחברות שלך מתחרות על אותם תפקידים. אז קודם כל, נכון שיש תחרות על אותן משרות אבל אני מאמינה בגישה שמה צריך להיות שלך, שלך בסוף, ומה שלא לא. חוץ מזה יש הרבה עבודות ותחומים בחיים שאתה מתחרה עם קולגות על משרה או פרויקט מסוים ואף אחד לא מתפלא שהם נשארים חברים טובים. לדעתי, זה היה יותר מוזר אם לא הייתי מוצאת לי אף חברה אחרי כל השנים האלה, כי הרי הכי טבעי בעולם שתמצא לך חבר בסביבת העבודה שלך.

ויש את טל, חברה שלי בלב ובנפש מכיתה ז' מהתקופה שעוד גרנו חמש דקות הליכה אחת מהשנייה. חברה כזאת שאנחנו מבינות אחת את השנייה גם בלי להגיד כלום, מספיק מבט או שתיקה כדי שנקלוט בדיוק את מה שהשנייה רוצה להגיד. אפילו ההומור שלנו דומה, קצת ציני, כזה שלפעמים מצחיק רק את עצמנו. עשינו יחד את הצעד בזמנו מנהריה לעיר הגדולה (במקרה של טל המעבר היה לבאר שבע). יחד נכנסנו גם לעולם של אחרי הצבא, עולם שבו מצד אחד אתה מחפש את עצמך ומצד שני כבר נתפס כבוגר. אחרי התואר חזרנו להיות שכנות, הפעם בתל אביב, לכמה שנים קסומות של פאן טהור וחברות צמודה.

ואז, לפני שלוש שנים, טל עברה יחד עם בעלה תומר לקולומביה במסגרת קידום מהעבודה. חוויה מטורפת לכל החיים והכי שמחתי בשבילם בעולם! יחד עם זאת, מנקודת המבט האנוכית שלי חייבת לציין שאני מתגעגעת המון המון המון. כן, היום בעידן הוואטסאפ והרשתות החברתיות אתה בעצם מחובר תמידית ואפילו המקום הכי רחוק (וקולומביה רחוקה מאוד) מרגיש יחסית קרוב, ועדיין, אני מתגעגעת להיפגש בבית ולאכול בערב חביתות וגבינות, לקפוץ לסינמה לסרט או לקניון לחפש שמלה לחתונה של חברה,לקטר, להשתעמם, לרכל ובקיצור- זאת פעם ראשונה שאני חווה לונג דיסטנס ריליישנשיפ ותשמעו...זה לא קל בכלל אבל לגמרי שווה את האקסטרה מאמץ.

נ.ב נתקפתי געגועים עזים בעקבות הטור הזה... אני הולכת להרים אליה טלפון עכשיו וממש לא אכפת לי שזה אמצע הלילה אצלה. ככה זה חברות טובות, הן חייבות לענות בכל שעה:)